החלטה בתיק בש"א 2572/08

בקשה להורות על הפקדת ערובה לתשלום כל הוצאותיהם של המבקשים כתנאי לקיומו של ההליך, על-פי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

1.       המשיבים הם אנשי עסקים תושבי רמאללה, והם שני בניו של מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינאית. ביום 31.12.07 שודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית כתבה בנושא הקצאת תדרים לרשת תקשורת סלולרית מטעם מדינת ישראל לרשות הפלשתינאית. לטענת המשיבים נכללו בכתבה  הזו דברי לשון הרע קשים נגדם, וזהו היסוד לתביעתם.

          עם כתב הגנתם הגישו המבקשים גם את הבקשה דנן, להורות למשיבים להפקיד ערובה לתשלום מלוא הוצאותיהם. המבקשים נימקו את בקשתם בכך שהמשיבים הם תושבי חוץ, והם לא הצביעו על נכסים שלהם המצויים בישראל, שניתן יהיה להיפרע מהם. עוד ציינו המבקשים כי אין כיום אפשרות מעשית לאכיפת פסקי דין ישראליים בשטחי הרשות הפלשתינאית, שכן אין שם תשתית מנגנונית המאפשרת זאת.

          הוסיפו המבקשים וטענו, לחיזוק בקשתם, כי על בסיס כתבי הטענות ניכר שסיכויי התביעה נמוכים, וכי אין להעמיס על כתפיהם את הנטל להיכנס בעובי הקורה כבר בשלב הזה כדי להוכיח זאת.

2.        לא מעט בקשות מעין זו באות לפני בתי המשפט בשנים האחרונות. הן עולות תדיר אגב תביעות שתובעים תושבי הרשות הפלשתינאית את מדינת ישראל. הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישום תקנה 519 הנ"ל הוא זה שנקבע כבר לפני שנים, לפיו "אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990); ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן (ניתן ביום 29.1.2002)). מנגד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע (עניין אויקל הנ"ל; י' זוסמן סדר הדין האזרחי 900 (מהדורה שביעית, תשנ"ז - 1997)).

          בתי המשפט נדרשים אפוא לאזן בין זכות הגישה של התובעים לערכאות, לבין זכותם הקניינית של הנתבעים, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות את הוצאות המשפט אם יזכו בו.

3.       הפעם - טענה חדשה ומרעננת בפי המשיבים. הם לא הסתפקו בטענות ה'מוכרות', כדי להראות שבאיזון הזה זכות הגישה שלהם לערכאות גוברת, וכי אין להציב מכשולים בדרכם. הם טוענים טענה כללית ועקרונית, על אודות מה שהם מכנים "דוקטרינת הכורח".

3.       וזה דבר טענתם:

          על-פי סעיף III לנספח ה-IV של הסכם הביניים הישראלי-פלשתינאי מיום 28.9.1995 הוגבלה סמכותם של בתי המשפט של הרשות הפלשתינאית לדון בתביעות שאזרחים ישראליים הם צד להם, לבד ממקרים חריגים המפורטים שם. לפיכך, טוענים המשיבים, הריהם מנועים מלנקוט במהלך הפשוט והמתבקש של הגשת תובענה בפורום המקומי שלהם. אילו היה בידם לתבוע בפורום המקומי שלהם, לא היה עולה על דעתו של איש לחייבם בהפקדת ערובה כתנאי לקיום ההליך. הסדר משפטי אשר נכפה עליהם שלא ברצונם כופה עליהם להגיש את תביעתם בפני הפורום הישראלי, וכעת הם לכודים בין הפטיש והסדן. הם פונים אל בית המשפט הישראלי מתוך כורח, וכעת מבוקש להציב בפניהם מכשול רק משום שהם תושבי חוץ.

          מכוחה של 'דוקטרינת הכורח' הזו טוענים המשיבים כי אין לראותם כ'תושבי חוץ' לעניין זה כלל, אלא כמי שאין בידו ברירה מלבד פנייה למערכת המשפט הישראלית; משמע, בבואם לתבוע ישראלים יש לראותם כתושבי ישראל. לחלופין מבקשים המשיבים, מכח הדוקטרינה הזו, כי גם אם יש לראות בהם תושבי חוץ, יפעילו בתי המשפט את שיקול דעתם בעניינה של תקנה 519 בזהירות ובמתינות, לבל יידחקו רגליהם של תושבי הרשות הפלשתינאית אל מחוץ לשעריה של מערכת המשפט הישראלית.

4.       הטענה נאה היא, ונאה דרשו ב"כ המשיבים, דבר דבור על אופניו. ברם, אין בה כדי לסייע להם, שכן חיוב בהפקדת ערובה להוצאות לא בא להעניש מאן דהוא, ולא חלילה להערים קשיים בדרכו. התקנה היא תקנה אינסטרומנטאלית, ותכליתה ברורה. היא באה אך ורק כדי לוודא את שמירת זכויותיו של הנתבע, ולהבטיח כי לא ייפגע. הבחינה האם תובע הוא 'תושב חוץ' או 'תושב פנים', לעניין יישומה של תקנה 519, לא צריכה אפוא להיות בחינה מהותית, אשר תביא בחשבון את האפשרויות שעומדות בפניו של התובע, ומהן הערכאות שאליהן הוא רשאי לפנות. הבחינה צריכה להתמקד בשאלת היכולת להיפרע ממנו הוצאות ולאכוף כלפיו החלטות של בתי משפט בישראל בלבד. אם תושב ישראל הוא, חזקה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, אם לא באופן ישיר אזי בדרך של הטלת עיקול על חשבונותיו או נכסיו. אם תושב חוץ הוא, ונכסים בישראל אין לו, ייקשה מאד על הנתבע להיפרע, אף אם ישנה מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל במקום מושבו. נכון יהיה אז לשקול בחיוב הטלת ערובה לתשלום ההוצאות. על אחת כמה וכמה אם אין במקום מושבו של התובע מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל, כזו שתכבד צווים של בתי המשפט בישראל ותאכפם. או אז אין בידי הנתבע כל דרך להיפרע הוצאותיו, אם לא ישלם התובע מרצונו הטוב. לפיכך, ההצדקה לחייב במתן ערובה לתשלום ההוצאות תגבר.

5.       יש ליתן את הדעת על כך שהגשת תביעה גוררת באופן מיידי הוצאות אצל הנתבע, בלי קשר לסיכויי הגנתו. תובע שאין אפשרות לאכוף עליו תשלום הוצאות, איננו נמצא במצב של שוויון עם הנתבע. אין הוא נוטל על עצמו כל סיכון כספי בהגשת תביעה, אף אם תהא זו תביעת סרק. הנתבע יחוייב, כאמור, להוציא הוצאות רבות לצרכי הגנתו. אם תצליח התביעה - מה טוב לו לתובע, שיוכל לגבות את אשר ייפסק לטובתו. ואם לא  תצלח - יישב הלה בארץ מגוריו נקי מכל נזק. לפיכך, את החובה לוודא כי הנתבע לא ייצא נפגע בכיסו אם לא יימצא חייב, יש להטיל על כתפי התובע. כבר אמרו חכמינו, אמנם בעניין אחר, כי יש להישמר ש"שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים" (תלמוד בבלי, כתובות, פ"ח ע"א). 

6.       מן המפורסמות הוא כי אין ברשות הפלשתינאית מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל, לכל הפחות לגבי פסקי דין של בתי משפט בישראל. מן השפה ולחוץ מפנים המשיבים לסעיף IV לנספח ה-IV של הסכם הביניים הביניים הנ"ל, הקובע הדדיות בהוצאה לפועל בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלשתינאית. הסכם לחוד ומציאות לחוד, למעשה אין אכיפה של פסקי דין ישראלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. שורה של פסקי דין והחלטות שיצאו בעניין מטעם בתי משפט שונים בישראל הסתמכה על העדר האכיפה הזו, ודומה שאין עליה עוררין של ממש.

          המשיבים טוענים לחלופין כי אם לעת הזאת אין מערכת אכיפה ברשות הפלשתינאית, לנוכח המצב הביטחוני והמדיני, אין בכך כדי לשלול את הציפייה כי הנסיבות ישתנו וכי המנגנונים האלה יתפקדו בבוא העת, לכל הפחות בטרם יחלפו 25 שנות התיישנותו של פסק הדין שעשוי להינתן נגדם.

מי ייתן ותתגשמנה כל התקוות. גבי דידי, לא אסתמך עליהן כדי לסכן את ממונם של המבקשים.

אין גם מקום להסתמך על צווי עיכוב יציאה מן הארץ שניתן לכאורה להוציא נגד המשיבים. הללו ניתנים נגד תושבי חוץ במשורה (תקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), עבור סכומי כסף בשיעורים גבוהים בלבד  (תקנה 384(ג)), ולזמן מוגבל (תקנה 384(ד)). דומני כי בנסיבות דנן, כאשר לא נטען דבר על העדר יכולתם הכלכלית של המשיבים, סעד של חיוב בהפקדת ערובה יהיה הולם יותר, תועלתו רבה וודאית יותר, ופגיעתו במשיבים אינה קשה. שערי בית המשפט יישארו פתוחים בפניהם.

7.       למעלה מן הצורך: הדיון בסוגיות שהעלו המשיבים מעלה כמה הרהורים על התביעות האזרחיות שמגישים תושבי הרשות הפלשתינאית נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אזרח ישראלי יכול להיתבע על-ידי תושב הרשות הפלשתינאית, ואם יזכה האחרון בדין, ייאכף פסק הדין לטובתו על-ידי מערכת ההוצאה לפועל הישראלית. מנגד, אזרח ישראלי שניזוק על-ידי תושב הרשות הפלשתינאית, או שיש לו כלפיו עילת תביעה אזרחית אחרת, עומד בפני שוקת שבורה. הוא יכול אולי להגיש תביעה משפטית, אולם יכולת אכיפה ממשית, אם יזכה בדין, אין לו (זולת האמור בנוהל מניעת כניסה של חייבים משטחי המועצה הפלסטינית לישראל, נוהל שיצא תחת ידי הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים ואושר בישיבת הממשלה ביום 22.3.98). חוסר הסימטריה הזה מעורר אי-נחת, ומחייב תיקון ואיזון.

8.       טענתם הנוספת של המשיבים אין בה ממש. הם מבקשים לראות במבקשים "מתדיינים בטבעם", קרי, "מי שעיסוקו טומן בחובו וכחלק בלתי נפרד ממנו התדיינויות משפטיות" (סעיף 16 לתגובתם). לפיכך הם טוענים כי אין המבקשים זכאים לכך שלא יוטרדו בתביעות משפטיות בלא שהובטחו הוצאותיהם מראש. טעות ביד המשיבים, שכן הדין אינו מבחין בין נתבע לנתבע, ובין זכותו הקניינית של פלוני לזו של אלמוני. הזכות להגנה על הקניין, זכותם של כל באי עולם היא (ראו; סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו),                                                                                                                                                            בלי קשר למשלח ידם ולעיסוקם.

9.       המשיבים חוששים מפני מצב שבו כל תביעה שתוגש על-ידי תושב הרשות הפלשתינאית תחוייב באופן מיידי בהפקדת ערובה. חששם הוא מפני דחיקת רגליהם של תובעים מן הרשות הפלשתינאית ממיצוי זכויותיהם. המשיבים הביעו את דאגתם מהיגררותה של מערכת המשפט הישראלית למדרון תלול, דבר שכלשונם "יכרסם בעקרונות השיטה ויפגע אנושות ביסודות המשטר הדמוקרטי הישראלי".